יחסי ציבור

אני אוהבת אנשים, אוהבת נשים. לא בקטע מיני או קיצוני, אלא במובן הפנימי, במונחים של הנפש, גם אם מתחת יש רפש.

אני אוהבת לחפור עמוק, לזרום בנימים, להשיל שכבות של העמדות פנים, כי את מה שיש בפנים אי אפשר להשוות לשום חיוך מזויף, גם אם הוא הכי יפה בעולם, כי אף אחד לא באמת מושלם, אפילו לא באינסטגרם, אפילו אם השלת עוד קילוגרם, אפילו ששמת את הפילטר הכי זוהר, זה לא באמת עוזר.

גם אז הנשמה שלך בוערת כי היא לא רוצה להיות אחרת. היא רוצה לפרוץ החוצה, לעולם, בלי לְרַצּוֹת את כולם.

אני אוהבת לכתוב אנשים, בלי צנזורות ובלי טשטושים, דווקא לראות ולהראות את החלקים הלא יפים. הם בעיניי מצביעים על אופי. זה לא היופי שמשאיר אותי קרוב, זה דווקא הכיעור שגורם לי לאהוב. אם כולם היו משילים את כל המסכות, אולי זה היה עולם שכיף בו לחיות ולהיות.

לכל אדם יש סיפור. הוא לא חייב להיות מכור. הוא יכול להיות עכור, נבור, שבור ובלתי ברור. זה בסדר, הוא עדיין לא גמור. כל מה שהוא צריך זה בסך הכול אדם אחד שיאמין בו ויעשה לו יחסי ציבור.