כל הפוסטים

הבוקר מתחיל הפוך, הילדים בוכים, הקפה נשפך והבגדים הנקיים זרוקים על הרצפה. שירה פריאנט בטור על החיים, האימהות, היחסים והימים שלא נראים כמו בפיד

"מה את אומרת?", "מה היית עושה במקומי?", "אולי תעזרו לי להחליט?". אם המשפטים האלו נשמעים לך מוכרים, את לא לבד. כולנו זקוקות מדי פעם לעצה טובה, אבל עבור רבות מאיתנו, קבלת החלטות, ובמיוחד החלטות גורליות כמו חתונה, שינוי מקום מגורים או עזיבת מקום עבודה בטוח, הופכת למסע מפרך שבו הקולות של כולם נשמעים חזק יותר מהקול שלנו . הקושי הזה אינו חולשה. הוא ביטוי לחוסר האיזון שנוצר כשהקול החיצוני משתיק את הקול הפנימי שלנו. אם נמאס לך לתת לאנשים אחרים לנהל לך את החיים, הנה כמה דרכים שיעזרו ל

העולם של היום מרעיש לא רק באוזניים, הוא מרעיש בנשמה. ההתראות בטלפון לא מפסיקות, החדשות רודפות אחרינו בכל מקום, ואפילו רגע של שקט בבית הופך בקלות לשדה קרב של המחשבות שלנו. ובכל זאת, אפשר לחיות אחרת. אפשר לבחור אחרת. לא לברוח מהחיים, לא לחיות במדבר, לא להתייאש, אלא ליצור לעצמנו מרחב שקט בתוך המציאות הרועשת. חיים שבהם אנחנו לא מתעלמות מהעומס, אלא לא נותנות לו לנהל אותנו. קבלי 8 טיפים פרקטיים שיעזרו לך להחליש את הרעש ולמצוא שלווה, גם כשהכול צועק מסביב. 1. להנמיך את הווליום של העו

לא כל חלל צריך למלא ולא כל שקט צריך להפר. כמו שאומרים: "יש דברים שהשתיקה יפה להם". בדיוק כפי שאנחנו אוהבות למלא את הבית בחפצים, את הארון בבגדים ואת המקרר במטעמים, יש לנו צורך למלא את השתיקות המביכות במילים. לעיתים קרובות, חוסר הנוחות שלנו להתמודד עם הדממה גורם לנו להוציא מילים מהפה, בלי לחשוב על המשמעות שלהן. "שומעת מה קרה עם ההיא" או "את לא מאמינה מה הוא עשה", את אומרת בתמימות לחברה. ויותר גרוע, במקרים שאת לבד, את פשוט יכולה לפתוח בשיח שלילי עם עצמך, עם משפטים כמו "אני אף פע

ההנאות הפשוטות של החיים כמעט חמקו ממני. בשנות העשרים לחיי, כשאני ובעלי רק התחתנו, היינו די מרוששים. חיינו ממשכורת למשכורת, שקענו בחובות בשל אינספור הלוואות שלקחנו, וכל זה רק הכניס אותנו למצב של סטרס וחוסר אונים. במקום לנסות לשפר את המצב, מצאתי מזור בקניות. קניות של מוצרים שלא באמת הייתי צריכה, פשוט כי הם הסבו לי אושר רגעי, אבל רק העמיקו את הבור הכלכלי. חוקרת האושר ד"ר סוניה ליובומירסקי אמרה ש"אושר הוא בחירה". לדבריה, אנחנו יכולות לבחור לקנות עוד ועוד חפצים, או להשתמש במה שכבר

אנחנו חיות בעולם שגדוש בגירויים ותגמולים מהירים  - אנחנו גוללות בפיד, מתענגות על אוכל מנחם או אפילו קוראות הודעת וואטסאפ חדשה שהתקבלה ומקבלות תגמול מידי. כל אלה מעניקים לנו תחושה של הנאה, שחרור והתרגשות, אך לרוב משאירים אותנו מעורפלות, חסרות מנוחה, מותשות, ולעיתים גם מאוכזבות מעצמנו. במרכז התופעה הזו עומד חומר אחד קטן ועוצמתי - דופמין.  דופמין הוא מוליך עצבי שאחראי על תחושת הרצון, הסיפוק והמוטיבציה. הוא זה שגורם לנו להרגיש שממש "מתחשק" לנו, והוא גם זה שגורם לנו לרצות ולחזור ע

העולם רץ, ואת רק מנסה לסמן וי על עוד שורה ברשימה? אולי הגיע הזמן לשחרר, כי את לא צריכה להספיק הכל – את רק צריכה לזכור מה באמת חשוב

ביטחון עצמי הוא אחת התכונות המרכזיות שמעצבות את האופן שבו אנחנו מתנהלות בעולם. בין אם מדובר בקריירה, ביחסי אנוש או בהגשמה עצמית, ביטחון עצמי משפיע על כל היבט בחיינו. למרבה המזל, ביטחון עצמי אינו רק תכונה מולדת – אפשר וכדאי לטפח אותו. מהו ביטחון עצמי ומדוע הוא חשוב? ביטחון עצמי הוא האמונה ביכולת שלנו להתמודד עם אתגרים, להשיג מטרות ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים. כשיש לנו ביטחון עצמי גבוה: אנחנו מקבלות החלטות בביטחון. מסוגלות להתמודד עם כישלונות וללמוד מהם. מושכות אלינו הזדמנויות

קרה לכם פעם שהרגשתם משהו "בבטן" ואיכשהו זה התברר כנכון? או שדווקא קיבלתם החלטה על סמך תחושת הבטן שלכם – וזה היה הכי לא נכון? ברוכים הבאים לעולם המסתורי של האינטואיציה. אבל האם מדובר באמת במשהו מיסטי או סתם טריק חכם של המוח שלנו? אז מה זה בעצם אינטואיציה? אינטואיציה, או "תחושת בטן" כפי שאוהבים לקרוא לה, היא בעצם היכולת לקבל החלטות במהירות, בלי צורך בחשיבה ארוכה או ניתוח מעמיק של כל הנתונים. במילים אחרות, זה קורה כשיש לך תחושה פנימית, כזאת שמבוססת על ניסיון חיים, רגשות והרבה מה

אני אוהבת אנשים, אוהבת נשים. לא בקטע מיני או קיצוני, אלא במובן הפנימי, במונחים של הנפש, גם אם מתחת יש רפש. אני אוהבת לחפור עמוק, לזרום בנימים, להשיל שכבות של העמדות פנים, כי את מה שיש בפנים אי אפשר להשוות לשום חיוך מזויף, גם אם הוא הכי יפה בעולם, כי אף אחד לא באמת מושלם, אפילו לא באינסטגרם, אפילו אם השלת עוד קילוגרם, אפילו ששמת את הפילטר הכי זוהר, זה לא באמת עוזר. גם אז הנשמה שלך בוערת כי היא לא רוצה להיות אחרת. היא רוצה לפרוץ החוצה, לעולם, בלי לְרַצּוֹת את כולם. אני אוהבת לכ

אני לא יכולה להיות תמיד חזקה. לפעמים אני נשברת. מתערערת, מתעוררת, ואז שוב מתגברת. אני לא יכולה להיות תמיד מאושרת. לפעמים אני בוכה. דמעה מוחה, מפריחה צרחה, ואז שוב שמחה. אני לא יכולה להיות תמיד מושלמת. לפעמים אני עושה שטויות, חוזרת על אותן טעויות, עמוסה בחששות והכחשות, מלאת מחשבות ותהיות על אנשים שמסתובבים בינינו בשחצנות, בתוקפנות ובתחושה של עליונות. אנשים שבשבילם שְׁלֵמוּת היא אומנות. ואני? אני לא יכולה להיות תמיד מושלמת (על אמת). ומי שכבר חושב שהוא מושלם כנראה עדיין לא הבין

עופי עופי על עצמך אם לא את, אז מי? מי יעשה את זה בשבילך? בטח לא הבוס שאומר ש"לכל אחד יש תחליף" וגם לא החבר ההוא שרוצה אותך רק בשביל עצמו וגם לא "החברה הטובה" שקצת מקנאה כשמחמיאים לך החמיאי החמיאי לעצמך אם לא את, אז מי? מי יעשה את זה בשבילך? אל תתביישי לקחת קרדיט על עבודה טובה שעשית טפחי לעצמך על השכם אם עזרת, ולו למישהו אחד אל תנסי להיות מושלמת כי בינינו, אף אחד לא מושלם אֶהֱבִי אֶהֱבִי את עצמך אם לא את, אז מי? מי יאהב אותך כמו שאת אמורה לאהוב את עצמך?

לֹא נָעִים לִי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי בּוֹכָה לֹא נָעִים לִי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי נְבוֹכָה לֹא נָעִים לִי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי עַצְבָּנִית לֹא נָעִים לִי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי רַגְשָׁנִית זֶה לֹא נָעִים בִּכְלָל אִם יִרְאוּ אוֹתִי נִשְׁבֶּרֶת וּמָה אֲחֵרִים יַגִּידוּ אִם חָלִילָה אֶהְיֶה מְאֻשֶּׁרֶת וּמָה הֵם יַחְשְׁבוּ אִם שׁוּב אַרְגִּישׁ עֲצוּבָה וּמָה אִם יָשִׂימוּ לֵב שֶׁאֵין לִי כּוֹחַ לְאַהֲבָה זֶה לֹא נָעִים לִי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי בְּמַעֲרֻמִּי וְזֶה הֲכִי לֹא נָעִים אִם יִרְאוּ

קנאה לא מחמיאה לך. היא לא יושבת עליך טוב כמו פירגון ואהבת חינם היא סתם עוד אחת היא לא מונחת על הגוף שלך בצורה שמציגה לראווה את האור שלך היא לא מדגישה לך את תווי הפנים או הפְּנִים והיא גם לא מתאימה לך במידה יש לך מידות הרבה יותר טובות כמו לארג' נתינה ואקסטרה-לארג' שְׁכִינָה ובכלל, ירוק זה לא הצבע שלך הצבע שלך הוא אדום יש בך חֹם יש בך כמיהה יש לך רצון עז לנגיעה את רוצה לגעת בליבם של אחרים יש לך רוח נעורים כזו שרוצה לעזור כזו שרוצה להשפיע אז שימי את הקנאה הזו בצד ותני לטוב להגיע

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּתְאַהֵב בִּי. כָּל יוֹם, כָּל דַּקָּה, מֵחָדָשׁ. שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵינוּ מַשֶּׁהוּ טָהוֹר, תָּמִים, צָלוּל וּמְקֻדָּשׁ. וְשֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁתִּהְיֶה אִתִּי, תַּחְשֹׁב שֶׁאֲנִי הֲכִי טוֹבָה. וְלַמְרוֹת שֶׁאֲנִי לֹא הֲכִי יָפָה, בְּעֵינֶיךָ אֶהְיֶה הֲכִי שָׁוֶה. אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתַּעֲרִיץ כָּל קִמּוּר, כָּל קֶמֶט וְכָל חִסָּרוֹן. שֶׁתַּבִּיט בִּי בְּהִשְׁתָּאוּת וַאֲנִי אַבִּיט בְּךָ בְּשִׁכָּרוֹן. רוֹצָה שֶׁתַּרְגִּישׁ הֲכִי בַּר מַזָּל רַק בִּגְלַל שֶׁיֵּשׁ

תכתבי. תכתבי על כמיהות ותאוות תכתבי על ציפיות ואכזבות תכתבי על חלומות וכישלונות תכתבי על אהבות ישנות תכתבי מילים נפולות תכתבי על מפלות תכתבי על הרים שכבשת תכתבי הזדמנויות שהחמצת תכתבי על הגוף שהתעייף תכתבי על הלב ששורף תכתבי על הנשמה הפגומה תכתבי, תכתבי נשמה תכתבי על מה שהיה ומה שעוד יהיה תכתבי עד כאב תכתבי עד מרפא תכתבי בועט תכתבי נוקב תכתבי ישירות, ישירות אל הלב תכתבי על משאלות שטרם התגשמו תכתבי סיפורים שטרם הושלמו תכתבי מלחמות תכתבי ניצחונות תכתבי תהומות תאבדי עשתונות תכתב

הבנתי שאני צריכה קצת פחות לדבר וקצת יותר להקשיב הבנתי שאם לא פותחים לי את הדלת אני יכולה להיכנס מסביב הבנתי שגם אם אני צודקת זה לא אומר שהשני טועה הבנתי שהאמת לא תמיד נמצאת במה שהשני רואה הבנתי שגם הורים לא תמיד יודעים את התשובות הבנתי שגם לאמיץ מכל יש לפעמים עכבות הבנתי שילדים מבינים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים הבנתי שהאהובים שלנו לא תמיד יכולים לומר במילים שהם אוהבים ושלפעמים מעשים קטנים יותר שווים ממחוות גדולות הבנתי שהאושר לא מתומצת בגלולות כחולות הבנתי שאף פעם אי אפשר לח

כשאין כוח לכלום – אלה הדברים הקטנים שיכולים להחזיר לך את השמחה לחיים

ל"ג בעומר הוא חג של אש, אבל גם חג של אור פנימי. האש שמדליקים במדורות בחוץ  מזכירה לנו את הלהבה הפנימית שבנו, זו שבוערת כשאנחנו כועסות, מתוסכלות או מוצפות. לכל אחת יש רגעים שבהם משהו בפנים בוער. השאלה היא איך נכבה את השריפה הזו מבלי לשרוף את עצמנו או את הסובבים אותנו? 1. לכתוב – כדי להבין מה באמת בוער כשאנחנו מרגישות סוערות מבפנים והרגש מאיים להתפרץ החוצה, כתיבה אינטואיטיבית יכולה לכבות את האש. פשוט לשבת ולשפוך הכול על הדף, בלי לחשוב, בלי לנסח יפה ובלי לצנזר. המילים על הדף הופ

למה את ממשיכה לדחות דברים – ואיך תתחילי לזוז תוך 5 דקות (בלי להפוך את החיים שלך)