אנחנו חיות בעולם שגדוש בגירויים ותגמולים מהירים  - אנחנו גוללות בפיד, מתענגות על אוכל מנחם או אפילו קוראות הודעת וואטסאפ חדשה שהתקבלה ומקבלות תגמול מידי. כל אלה מעניקים לנו תחושה של הנאה, שחרור והתרגשות, אך לרוב משאירים אותנו מעורפלות, חסרות מנוחה, מותשות, ולעיתים גם מאוכזבות מעצמנו. במרכז התופעה הזו עומד חומר אחד קטן ועוצמתי - דופמין.  דופמין הוא מוליך עצבי שאחראי על תחושת הרצון, הסיפוק והמוטיבציה. הוא זה שגורם לנו להרגיש שממש "מתחשק" לנו, והוא גם זה שגורם לנו לרצות ולחזור ע

לא כל חלל צריך למלא ולא כל שקט צריך להפר. כמו שאומרים: "יש דברים שהשתיקה יפה להם". בדיוק כפי שאנחנו אוהבות למלא את הבית בחפצים, את הארון בבגדים ואת המקרר במטעמים, יש לנו צורך למלא את השתיקות המביכות במילים. לעיתים קרובות, חוסר הנוחות שלנו להתמודד עם הדממה גורם לנו להוציא מילים מהפה, בלי לחשוב על המשמעות שלהן. "שומעת מה קרה עם ההיא" או "את לא מאמינה מה הוא עשה", את אומרת בתמימות לחברה. ויותר גרוע, במקרים שאת לבד, את פשוט יכולה לפתוח בשיח שלילי עם עצמך, עם משפטים כמו "אני אף פע

ההנאות הפשוטות של החיים כמעט חמקו ממני. בשנות העשרים לחיי, כשאני ובעלי רק התחתנו, היינו די מרוששים. חיינו ממשכורת למשכורת, שקענו בחובות בשל אינספור הלוואות שלקחנו, וכל זה רק הכניס אותנו למצב של סטרס וחוסר אונים. במקום לנסות לשפר את המצב, מצאתי מזור בקניות. קניות של מוצרים שלא באמת הייתי צריכה, פשוט כי הם הסבו לי אושר רגעי, אבל רק העמיקו את הבור הכלכלי. חוקרת האושר ד"ר סוניה ליובומירסקי אמרה ש"אושר הוא בחירה". לדבריה, אנחנו יכולות לבחור לקנות עוד ועוד חפצים, או להשתמש במה שכבר

אני אוהבת אנשים, אוהבת נשים. לא בקטע מיני או קיצוני, אלא במובן הפנימי, במונחים של הנפש, גם אם מתחת יש רפש. אני אוהבת לחפור עמוק, לזרום בנימים, להשיל שכבות של העמדות פנים, כי את מה שיש בפנים אי אפשר להשוות לשום חיוך מזויף, גם אם הוא הכי יפה בעולם, כי אף אחד לא באמת מושלם, אפילו לא באינסטגרם, אפילו אם השלת עוד קילוגרם, אפילו ששמת את הפילטר הכי זוהר, זה לא באמת עוזר. גם אז הנשמה שלך בוערת כי היא לא רוצה להיות אחרת. היא רוצה לפרוץ החוצה, לעולם, בלי לְרַצּוֹת את כולם. אני אוהבת לכ

אני לא יכולה להיות תמיד חזקה. לפעמים אני נשברת. מתערערת, מתעוררת, ואז שוב מתגברת. אני לא יכולה להיות תמיד מאושרת. לפעמים אני בוכה. דמעה מוחה, מפריחה צרחה, ואז שוב שמחה. אני לא יכולה להיות תמיד מושלמת. לפעמים אני עושה שטויות, חוזרת על אותן טעויות, עמוסה בחששות והכחשות, מלאת מחשבות ותהיות על אנשים שמסתובבים בינינו בשחצנות, בתוקפנות ובתחושה של עליונות. אנשים שבשבילם שְׁלֵמוּת היא אומנות. ואני? אני לא יכולה להיות תמיד מושלמת (על אמת). ומי שכבר חושב שהוא מושלם כנראה עדיין לא הבין

עופי עופי על עצמך אם לא את, אז מי? מי יעשה את זה בשבילך? בטח לא הבוס שאומר ש"לכל אחד יש תחליף" וגם לא החבר ההוא שרוצה אותך רק בשביל עצמו וגם לא "החברה הטובה" שקצת מקנאה כשמחמיאים לך החמיאי החמיאי לעצמך אם לא את, אז מי? מי יעשה את זה בשבילך? אל תתביישי לקחת קרדיט על עבודה טובה שעשית טפחי לעצמך על השכם אם עזרת, ולו למישהו אחד אל תנסי להיות מושלמת כי בינינו, אף אחד לא מושלם אֶהֱבִי אֶהֱבִי את עצמך אם לא את, אז מי? מי יאהב אותך כמו שאת אמורה לאהוב את עצמך?