למה את לא חייבת להספיק הכל? כך תשחררי את רשימת המשימות

אחת התחושות השכיחות בקרב נשים בעידן המודרני היא עומס. לא עומס פיזי בלבד, אלא עומס תודעתי מתמשך – הרצון להספיק, לעשות, להיות בכל מקום ולענות על כל צורך. רשימת המשימות הופכת לעיתים לכלי מדידה של הצלחה, ערך עצמי ומשמעות. אך האם באמת זה מה שנדרש מאיתנו?

העומס אינו תוצאה של חוסר יכולת – אלא של עודף ציפיות

נשים רבות נושאות על כתפיהן תפקידים רבים: אמהות, זוגיות, פרנסה, ניהול הבית, קשרים חברתיים, חינוך הילדים, מעורבות קהילתית, ולעיתים גם אחריות כלפי הורים מבוגרים. כל תחום דורש תשומת לב, ולעיתים נדמה שאם לא הספקנו הכל – נכשלנו.

אך דווקא כאן חשוב לעצור ולשאול: מי קובע את מה ש"צריך" לעשות? האם רשימת המטלות שלי נובעת מערכים פנימיים או מציפיות חיצוניות, השוואות, ורצון לרצות?

בפרקי אבות נאמר: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" (ב', ט"ז). תפקידך אינו לסיים את המלאכה, אלא להתחיל אותה ולהמשיכה. איננו נדרשים לסיים הכל, אלא להשתדל. העשייה אינה מוחלטת – היא חלק מתהליך. מה שחשוב הוא הכיוון, הכוונה, והרצון להיות שותפים בבניין עולמנו הפנימי והחיצוני.

שחרור מרשימת המשימות – אינו ויתור, אלא בחירה במהות

שחרור הוא לא לבחור בדרך הקלה, אלא להפך. כאשר אישה לומדת לעצור, לשאול את עצמה מה באמת נדרש ממנה היום, היא מחזירה לעצמה את ההנהגה על חייה. מותר לבחור לדחות משימות. מותר לנוח. מותר לא להספיק הכל. אין בכך פגם, אלא אנושיות.

ומה קורה לנפש כשאנחנו מרפות? הנפש נושמת. היא חוזרת לתפקוד מאוזן. מערכת העצבים נרגעת, הריכוז עולה, האינטואיציה מתחדדת, והחיים חוזרים לזרימה. מהמקום הזה אפשר גם לחזור לעשייה, אך לא מתוך דחף הישרדותי, אלא מתוך בהירות ושמחה.

ביהדות שמים דגש על איזון בין עשייה למנוחה. השבוע בנוי משישה ימי מלאכה – ושבת אחת של עצירה. אלו אינם רגעים מבוזבזים. בלעדיהם, היינו חיות את החיים על אוטומט וללא חיבור פנימי. לכן, חוסר העשייה לפעמים הכרחית בשביל להמשיך לתפקד כראוי.

לסיכום

רשימת המטלות אינה סמל להצלחה. לפעמים דווקא מה שלא הספקת – מה שבחרת להשאיר בצד כדי לחבק את הילד שלך, כדי לנשום, כדי לומר תפילה בכוונה – הוא ההספק האמיתי. במילים פשוטות: את לא חייבת להספיק הכל. את רק צריכה לזכור מי את, ולמה את כאן.